אחד טמא שנכנס למקדש וכו׳ נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפילו טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה וכו׳ ואם שהה וכו׳ חייב כרת ואם היה שוגג מביא קרבן וכו׳ אינו חייב אלא א״כ שהה כשיעור וכו׳ עכ״ל.
ובשבועות דף י״ז [ע״א] בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה או דלמא בפנים גמירי שהיה לא שנא באונס ולא שנא במזיד, ולא אפשיטא האיבעיא, וע״כ פסק הרמב״ם דמספק אינו מביא קרבן, ואע״ג דהכא פסק הרמב״ם בסתמא דפטור ולא הזכיר דהוי ספיקא, אכן לקמן בפי״ד מהל׳ שגגות מבואר ברמב״ם להדיא דהפטור הוי מספק. והנה התוס׳ שם הקשו מהא דאיתא
בנזיר דף י״ז [ע״א] בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו בעי שהייה למלקות או לא, היכי דמי אילימא דאמרי ליה לא תנזור למה לי שהייה
נזיר מ״ט לא בעי שהייה משום דקמתרי ביה ה״נ קמתרי ביה, הרי להדיא דבמזיד לא בעי שהייה, ומאי שנא הכא דהוי ספיקא, ועיי״ש בתוס׳ שתירצו דאיירי שהתרו בו אחר הטומאה ובזה הוא דהוי ספיקא, וקשה על הרמב״ם שפסק דאף לענין כרת בעי שיעור שהייה, והתם הא לא מיחסרא התראה, וצריך להתחייב אף בלא שיעור שהייה וכהסוגיא דנזיר, וצ״ע.
ועיין ברמב״ם בפ״ו מהל׳ נזירות הל״ח שכתב וז״ל מי שנדר והוא בבית הקברות נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם וכו׳ עכ״ל, הרי דפסק גם גבי נזיר דגם בהתרו בו שלא יזיר צריך שהייה, וממילא ניחא גם הכא הא דפסק דצריך שהייה, אלא דלפי זה הרי תקשי על הרמב״ם גם בנזיר דסותר להסוגיא דנזיר הבאנו דבאתרו ביה שלא יזיר אין צריך שהייה, ועיין בהשגות שם שכתב ז״ל ואם התרו בו שלא יזיר אין צריך שהייה עכ״ל. ונראה דהרמב״ם נקט שם תרי גווני שילקה, חדא דלוקה על שהייתו שם, ומיירי בהתרו בו אחר שקבל הנזירות, ועוד דלוקה באם התרו בו שלא יזיר שם, ומיירי בלא שיעור שהייה, והוי ממש כהסוגיא דנזיר, ודברי הראב״ד מתפרשים שאינם בתורת השגה כי אם שפי׳ כן בדברי הרמב״ם כמו שכתבנו. אשר לפ״ז הא נמצא מבואר בדעת הרמב״ם דמחלק בין נזיר לביאת מקדש, דבנזיר לוקה מיד ובביאת מקדש צריך שהייה, וצ״ע דמאי שנא, כיון דההילכתא דשהייה הרי נאמרה על שניהם, וא״כ הרי צריכין להיות שוין בדיניהם, וצ״ע. וצ״ל לדעת הרמב״ם, דהאיבעיא בשבועות הא הויא באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה או דילמא בפנים גמירי שהייה לא שנא באונס ולא שנא במזיד, וא״כ הרי הא פשיטא דההילכתא דשהייה לא נאמרה בכל גווני, ורק או על פנים לבד נאמרה או על אונס נאמרה, וא״כ הרי הא מיהא דבחוץ ומזיד בהתראה פשיטא דלא נאמרה ההילכתא דשהייה, וכסוגית הגמ׳ בנזיר דבנזיר באתרו ביה חייב מיד, וע״כ זהו שפסק הרמב״ם דבמקדש פטור מספיקא אף במזיד, ורק בנזיר במזיד הוא דחייב, וכמו שנתבאר דחלוק נזיר ממקדש.
והנה בשבועות דף ט״ז ע״ב טומאה בעזרה מנלן אמר ר״א כתוב אחד אומר את משכן ד׳ טמא וכתוב אחד אומר כי את מקדש ד׳ טמא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, הרי דנטמא בחוץ ונטמא בפנים צריכין תרי קראי ולא ילפי מהדדי, ונראה דהיינו משום, דבאמת עיקר דין ביאה האמור בכל מקום יש לפרשו בתרי גווני, או דפירושו הוא עצם מעשה הכניסה, או דזה שהוא שם ממילא ג״כ הוי בכלל ביאה, דהיותו שם מיקרי ביאה. ונראה דדבר זה מבואר מהא דאמרינן
בשבועות דף י״ז ע״ב הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה וכו׳ אי הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, ר״ל מכלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית דטמאים ושלא כדרך ביאה לא גרע מינייהו, הרי מבואר דהנך תרי גווני ביאות תרווייהו איתנייהו בדין ביאה, ושני שמות ודינים מחולקים הם, וכמו שהם חלוקים בדין ביאת בית המנוגע, דכדרך ביאה דאיכא שם גם מעשה הכניסה חייל עליה דין ביאה בכניסת רובו, ושלא כדרך ביאה וכלים שבבית לא חיילא עלייהו טומאת ביאה כ״א בכניסת כולו, וגם מבואר דהך דינא אם בעינן מעשה כניסה אם לא הוי חד מילתא עם דינא דכדרך ביאה, ומשום דכל הדין של דרך ביאה עיקרו הוא על מעשה הכניסה והביאה, והיכא דלא בעינן מעשה הכניסה לא בעינן גם דרך ביאה, וכמבואר בדברי הגמ׳ שהבאנו דשלא כדרך ביאה לא גרע מכלים שבבית שהיו שם מקודם. ולפ״ז לפי המבואר
בשבועות דף י״ז ע״ב שם דטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, א״כ ש״מ מזה דעיקר ביאה האמורה בו חיובה הוא על עצם מעשה הכניסה, וע״כ ממילא דנטמא בפנים לא הוי בכלל אזהרה זו, דהרי חסר בו מעשה הכניסה, והוי כשלא כדרך ביאה, ולהכי צריכינן לקרא מיוחד על זה לחייבו גם בפנים, ולאורויי דבטומאת מקדש איתנהו לתרי גווני ביאות, ובשניהם חייב.
ולפי זה הרי מיושבת היטב סתירת דברי הרמב״ם, דלענין ביאת מקדש בטומאה פסק דטימא עצמו במזיד ספיקא הוי אם בעינן שיעור שהייה אם לא, ולענין נזיר פסק דאם התרו בו שלא יזיר חייב גם בלא שיעור שהייה, דנראה דדוקא בביאת מקדש דחלקינהו רחמנא לתרתי, נטמא בפנים ונטמא בחוץ, דבנטמא בחוץ חיובו הוא על עצם מעשה הביאה, ובנטמא בפנים דליכא לעצם מעשה הביאה עיקר חיובו הוא רק משום שהייה על זה ששוהה שם בטומאה, ועל זה הוא דבאה ההלכתא דשהייה דבעינן גבי׳ שיעור דכדי השתחואה, משא״כ בנזיר, דמבואר
בנזיר דף מ״ג [ע״א] דכל עיקר ביאה האמורה בו היא בשנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, דהוי שלא כדרך ביאה, וכמבואר ברמב״ם פ״ג מה׳ ביאת מקדש דבמקדש כה״ג פטור דחשוב שלא כדרך ביאה, או באופן שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת, דחשיבא ג״כ כשלא כדרך ביאה, וכדהבאנו למעלה מהסוגיא דשבועות, הרי להדיא דכל עיקר דין ביאה האמורה בו הוא על היותו שם בטומאה לחוד, אף בלא עצם מעשה הביאה, א״כ ממילא לא שייך ביה גם דין שיעור שהייה, כיון דזהו עיקר דין ביאה שלו, ולא צריכינן לחיובו כלל לדין שהייה, ולהכי הוא שפסק הרמב״ם דחייב בכל גווני אף בלא שהה.
אכן הרי מהסוגיות דנזיר ושבועות מבואר להדיא דלא כמו שכתבנו, וכדהבאנו למעלה דהויא איבעיא אי גמירי שהייה בנזיר אם לא, ולפי דברינו הא נמצא דלעולם לא בעינן שהייה גבי נזיר, דחייב לעולם משום ביאה. ואשר יראה לומר בזה, לפי המבואר
בנזיר דף מ״ב דמחולל ועומד כשהוא בחיבורין להטומאה פטור גבי נזיר, וכבר הקשו התוס׳ בשבועות שם דהרי כל שהייה הא הוי מחולל ועומד בחיבורין להטומאה דהרי נטמא מיד ומ״מ מתחייב, ותירצו דאינו פטור מחולל ועומד אלא בשאין בידו לפרוש מטומאה הראשונה אבל הכא בשהייה הרי בידו לפרוש ממנה, וע״כ אין בו דין מחולל ועומד, אכן קשה מהא דמבואר
בנזיר דף מ״ג דלא משכחת לה ביאה בנזיר משום דכי עייל מקצתו איטמי וכי עייל רובו הוי מחולל ועומד, והתם הא בידו לפרוש ולצאת מאהל טומאה, ואפילו אם נימא דבשעת כניסת רובו הלא אין בידו לפרוש ולצאת מאהל של טומאה, אבל מ״מ כשעבר הזמן עד שהיה בידו לפרוש כולו מהטומאה ליתחייב אז משום ביאה, ותהוי כביאה אריכתא, וצ״ל דהתוס׳ מפרשים להסוגיא דקאי למ״ד דמחולל ועומד פטור אף כשאינו בחיבורין להטומאה, וע״כ לא מהני הך טעמא דהיה בידו לפרוש מהטומאה לחייבו, כיון דגם לאחר הפרישה מיפטר שום מחולל ועומד.
אכן קשה להרמב״ם שפסק בפ״ה מה׳ נזירות דאינו פטור מחולל ועומד כי אם בחיבורין להטומאה, ומ״מ פסק בפ׳ הנ״ל דחיובא דנזיר על הביאה הוא בהנך גווני המבוארים בגמ׳ שטומאתו וביאתו באין כאחת, והיינו משום דבלאו הכי הוי מחולל ועומד דפטור, וא״כ הרי לדידי׳ צ״ע מכל שהייה דהוי מחולל ועומד. ובעל כרחך נראה מבואר מזה, דדעת הרמב״ם היא, דחלוק דין ביאה מדין טומאה במחולל ועומד, דבביאה כיון דאית בה הדין דשהייה שמתחייב על שהייתו שם בטומאה, ומעשה השהייה הויא מגופו של איסור, א״כ ממילא לא שייך ביה דין מחולל ועומד, כיון דזהו עיקר חיובו על ששוהה בטומאתו וחילולו, וע״כ כל ששהה כשיעור מתחייב אף במחולל ועומד, ורק בטומאה דלית בה דינא שיהא מתחייב על השהייה, בה הוא דשייך דין מחולל ועומד בכל גווני אף בשהה כשיעור.
ונראה דכן הוא מוכרח מהא דפסק הרמב״ם בפ״ה מה׳ נזירות הי״ט ז״ל נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא שישהה שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש עכ״ל, ולעיל בהי״ז פסק הרמב״ם ז״ל אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע״פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד עכ״ל, וכן בפ״ג מהל׳ אבל ה״ד שפסק ז״ל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שביארנו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה וכו׳ היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אע״פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ״ל, הרי דפסק דגבי טומאה אינו לוקה משום דהוי מחולל ועומד, דלא כמו שפסק גבי נכנס בשגגה דחייב, ואע״ג דגם שם הוא מחולל ועומד, אלא ודאי מוכח מזה כמו שכתבנו, דבשהייה חייב בכל גווני אף במחולל ועומד ומשום דשהייתו זהו איסוריה, ורק דהלאו דטומאה פקע מיניה כשהוא מחולל ועומד, כיון דלית ביה דין שהייה, וע״כ פטור גם אם שהה כדי השתחואה, וכמו שנתבאר.
[ואין להקשות על דברינו, דהרי ברמב״ם לא הוזכר כלל איסורא דביאה בכהן הדיוט, ורק בכהן גדול הוא דפסק דלוקה שתים, דמוכח מזה דדעת הרמב״ם היא דכהן הדיוט אינו מוזהר על הביאה, וא״כ הא נסתרו דברינו. אכן הרי שיעורא דשהייה כדי השתחואה ודאי דלא שייך זאת רק בלאו דביאה ולא בלאו דטומאה, ומדפסק דלוקה בשיעורא דכדי השתחואה גם בהדיוט, ש״מ דס״ל דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, וכדאיתא כן להדיא בתורת כהנים פ׳ אמור אין לי אלא כהן גדול שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא מנין לכהן הדיוט שהוא בלא יבא ושהוא בלא יטמא ת״ל לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, הרי להדיא דגם כהן הדיוט מוזהר על הביאה, והא דפסק הרמב״ם דאינו לוקה שתים רק בכהן גדול, היינו משום דמפרש דהנך תרתי טומאה וביאה תרווייהו איכללו בלאו דלא יטמא האמור בכהן הדיוט, וע״כ אין בו חילוק לאוין ומלקות, אבל הא ודאי דאיסורא דשהייה שפסק הרמב״ם בכהן הדיוט הוא משום ביאה דנכלל בה גם שהייה, ומיושבים דברינו כמו שכתבנו].
עכ״פ נתבאר דהיכא דהוי מחולל ועומד אז חיובו הוא רק מדין שהייה, ולפי זה מיושבים היטב דברינו, דבאמת בנזיר לא צריכינן כלל לדין שהייה, ולעולם חייב משום ביאה, כיון דאין בו דין מעשה ביאה, ומ״מ ניחא האיבעיא אם גמירי שהייה בנזיר אם לא, דנראה דמ״מ נוהג ביה דין שהייה, אף דלא צריכינן לה, משום דזהו ממילא דכל דין ואיסור ביאה איכלל בה דין שהייה שהיא בכלל האיסור, ולפי זה במחולל ועומד דמשום דין ביאה לחוד לית בה איסורא, מ״מ נוהג בה חיובא דשהייה, וע״כ על זה היא האיבעיא אם בעינן בנזיר שיעור שהייה אם לא, כיון דחיובו משום שהייה הוא, משא״כ הסוגיא דנזיר דקיימא בהתרו בו שלא יזיר, דאז הרי ביאתו ונזירותו וחילולו באין כאחת, ולא הוי מחולל ועומד, וממילא דחייב משום דין ביאה לחוד בלא דין שהייה, ע״כ ממילא דלא צריכינן ביה גם לשיעורא דכדי השתחואה. והכי מתבאר מדברי הרמב״ם עצמו, דבנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת פסק דחייב מיד, אף בלא שיעורא דכדי השתחואה, ובנכנס לאהל המת בשגגה פסק דבעינן שיעורא דכדי השתחואה, וצ״ע דמאי שנא. אכן לדברינו אתי שפיר, דבהנך תרתי גווני כיון דלא הוי מחולל ועומד ע״כ ממילא דחייב גם בלא דין שהייה, וממילא דלא צריכינן ביה גם לשיעורא דכדי השתחואה, משא״כ בנכנס לשם בשגגה דהוי מחולל ועומד, וצריכינן ביה לדין שהייה, ע״כ ממילא צריכינן לשיעורא דכדי השתחואה, וכמו שנתבאר. ועכ״פ נתבאר מדעת הרמב״ם, דבנזיר גופא מחלקינן דהיכא דצריכינן לדין שהייה בעינן גם שיעורא דכדי השתחואה, ולא מיחייב עלה לאלתר כי אם היכא דחיובו הוא משום ביאה בלא דין שהייה, וע״כ בדין טומאת מקדש דבעינן שם דרך ביאה, וטומאתו בפנים הוא רק משום דין שהייה, ע״כ שפיר פסק דלעולם לא מיחייב כי אם בשיעור כדי השתחואה, ומשום דהויא איבעיא דלא אפשיטא, וכמו שנתבאר.
והנה עיקר הדין דמבואר בהסוגיא דאם נכנס למקדש בטומאה דרך גגין פטור צ״ע, לפי מה דמרבינן מקרא גם נטמא בפנים דחייב, א״כ הרי לא גרע שלא כדרך ביאה מנטמא בפנים דחייב, והרי זה דמי ממש לבית המנוגע, דכל היכא דטמא כלים שבבית שהם שם ממילא עוד מקודם שנטמא הבית טמא גם הנכנס שלא כדרך ביאה, וא״כ הכי נמי בביאת מקדש, כיון דגם נטמא בפנים חייב א״כ הרי צריך להיות חייב גם שלא כדרך ביאה. וא״ל דנ״מ לענין שיעור שהייה, דבנטמא בפנים הרי צריך שיעור שהייה, משא״כ בנטמא בחוץ, ז״א דהרי זה הוי איבעיא דלא איפשיטא אם בעינן במזיד שיעור שהייה אם לא, ומיעוטא דבשלא כדרך ביאה הרי קאי על הלאו דהיינו במזיד. וידידי הרש״ז תירץ דנפקא מינא לענין אם נכנס רק רובו, דמשום הך דינא דכלים שבפנים הרי בעינן דוקא שיכנס כולו, וכמו בבית המנוגע. ודבריו ברורים, דבאמת הא דמחלקינן שם בגמ׳ בין כדרך ביאה אם לא, דבכדרך ביאה סגי ברובו, ושלא כדרך ביאה צריכינן דוקא כולו, נראה דלאו דין מיוחד בבית המנוגע הוא דהוי זה, כי אם דהוי דין בכל ביאות האמורות בתורה, ובעצם דין ביאה, דכל שכדרך ביאה חשיבא ביאה בביאת רובו, ובשלא כדרך ביאה או שלא היה שם מעשה ביאה לא חשיבא ביאה כי אם בכניסת כולו, וע״כ גם הכא בביאת מקדש ודאי דבדרך ביאה סגי ברובו, ובנטמא בפנים או שלא כדרך ביאה אינו חייב כי אם בשכולו בעזרה, והכי מוכח מדברי התוס׳
בנזיר דף מ״ג שכתבו דבנזיר בנכנס דרך אחוריו לא מיחייב משום דהוי שלא כדרך ביאה, ולכאורה הוא תמוה דהרי להדיא מבואר בסוגיא שם דבנכנס בשידה תבה ומגדל חייב, ואף דהוי שלא כדרך ביאה, אלא דמכיון דהתוס׳ איירי שם בלא נכנס כולו, ע״כ ממילא דלא חשיבא ביאה כלל כל שהוא שלא כדרך ביאה, ואע״ג דבנזיר לא בעינן דרך ביאה, אבל מ״מ זהו דין בפני עצמו דבשלא כדרך ביאה לא חשיב בא כ״א בכניסת כולו. והכי מתבאר מתוך דברי הגמ׳
בזבחים דף כ״ו [ע״א] בעא מיני׳ ר׳ ירמיה מר׳ זירא הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו, א״ל לאו אמרת והביאום לה׳ עד שבא כולה לפנים הכי נמי בבואם אל אהל מועד עד שיבא כולו לאהל מועד, ולכאורה הוא סותר להא דתניא בספרא פ׳ מצורע והבא אל הבית כשיכנס ראשו ורובו, הרי להדיא דכל היכא דכתיב ביאה ברובו סגי, ומאי שנא הכא דילפינן מקרא דבבואם וגו׳ דבעינן דוקא כולו. ולפי מה שנתבאר הרי ניחא, דשאני הך דינא דבעינן שיהא מקבל בפנים, דלא שייך ביה כלל דין ביאה שע״י מעשה ביאה וכדרך ביאה, וכל עיקר דין ביאה שלו הוא רק זה שיהא שם באהל מועד, וא״כ ממילא דבכל גווני צריכינן ביה דוקא שיבא כולו ולא סגי ברובו, וכמו בשלא כדרך ביאה, וכמו שנתבאר.
ולפי המבואר צ״ע בכל ביאה האמורה בתורה, היכא דחיובה הוא דוקא כדרך ביאה, אם נימא דהוא רק בביאת רובו, אבל בביאת כולו כיון דדין ביאה בה אף בשלא כדרך ביאה, ע״כ ממילא מיחייב עלה משום ביאה, או דנימא דגם בביאת כולו אע״ג דמיחשבא ביאה מ״מ מיחסר בה דין מעשה ביאה, וע״כ כל היכא דבעינן דרך ביאה דצריכינן ביה גם עצם מעשה הביאה, ממילא נתמעט שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא לרבות אף שלא כדרך ביאה, דאז הוא דמתחלק ממילא, דבדרך ביאה סגי בכניסת רובו, ובשלא כדרך ביאה בעין דוקא כולו, משום דלא חשיב בא כלל אלא בכניסת כולו, אבל אין הכי נמי דבלא ריבויא מימעטא שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו, ומשום דמיחסר עצם מעשה הביאה.
והנה מפשטות הסוגיא בשבועות שהבאנו דפריך אי הכי אפילו כולו נמי ומשני כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, נראה מדמייתי הקרא דולא יטמא וגו׳ ש״מ דצריכינן ריבויא, ובלאו הכי גם בכניסת כולו מ״מ כל שלא כדרך ביאה או כלים שבבית שהם שם מקודם היו טהורין, ומשום דמיחסר מעשה הביאה. והכי מתבאר מתוך הסוגיא
דזבחים דף פ״ב [ע״ב] דאיתא שם אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לדרך משופש א״ל רבא והא הבאה כתיב ביה, והרי שם הא איירי בכניסת כולו ומ״מ ממעטינן שלא כדרך ביאה, אלא ודאי ש״מ דכל דליכא ריבויא ממעטינן שלא כדרך ביאה אף בכניסת כולו. אולם נראה דדין זה במחלוקת שנוי, דהנה
במנחות דף כ״ז ע״ב ממעטינן מקרא דאל פני הכפורת דבנכנס דרך משופש אין בו חיובא דביאה ריקנית, ועיין בתוס׳ שם שהקשו מהך סוגיא דזבחים שהבאנו, דקיימא לענין הך דינא דוכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳, דממעטינן דרך משופש משום דהוי שלא כדרך ביאה, וא״כ הכי נמי למה לי קרא דאל פני הכפורת ותיפוק לן מדכתיב ואל יבא דהיינו דוקא בכדרך ביאה, ותירצו על זה וז״ל ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם עכ״ל, ודבריהם צ״ע דהרי בכל מקום ממעטינן גם בביאת אדם שלא כדרך ביאה.
ונראה דעיקר הביאור בזה הוא, משום דבאמת אי משום טעמא דכתיב ואל יבא ובעינן כדרך ביאה א״כ הרי יתחייב בכולו אף בדרך משופש, דבכולו הרי חייל ביה דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, והא דממעטינן בהבאת הדם להיכל דרך משופש משום דהבאה כתיב ביה, היינו משום דבדם לא שייך כלל למידן ביה דין ביאה על ידי זה שהוא כולו שם, דאין בו כלל דין ביאה דממילא שעל ידי עצמו, ועיקר דינו הוא דין הבאה, וזהו רק ע״י מעשה ביאה, ועוד דהרי בפרכסה ונכנסה מעצמה לא מיפסל הדם, כי אם בהבאת אדם, וכמבואר
בזבחים דף צ״ב [ע״ב], וע״כ כל שאין בו דין הבאה לא מיחשב מעשה אדם כלל, והוי כנכנס מאליו דלא מיפסיל, וע״כ שפיר אימעיט שם דרך משופש דהוא שלא כדרך ביאה בכל גווני אף בכניסת כולו, משא״כ הסוגיא דמנחות דאיירי בביאת אדם, דמהניא ביה כניסת כולו לאחולי ביה דין ביאה אף בשלא כדרך ביאה, א״כ שפיר צריכינן לקרא דאל פני הכפורת למעוטי דרך משופש שיהא פטור גם בכניסת כולו, דהוא זה דין בפני עצמו דבעינן בביאתו אל פני הכפורת, וממילא דפטור משום הך טעמא גם בנכנס כולו.
אשר לפ״ז נמצינו למדין מדברי התוס׳, דבכניסת כולו חייל ביה דין ביאה לכל מילי, וגם היכא דצריכינן למעשה ביאה וכדרך ביאה, מ״מ בכניסת כולו חייל ביה דין ביאה בכל גווני אף שלא כדרך ביאה. אכן לאידך שינויא בתוס׳ שם, דהא דממעטינן דרך משופש מקרא דאל פני הכפורת הוא בגוונא דהוי דרך ביאה, א״כ הרי מבואר מזה להדיא, דכל שלא כדרך ביאה מיפטר בכל גווני אף בכניסת כולו, אם לא היכא דאיכא ריבויא, ומשום דאע״ג דחשוב בא מ״מ מיחסר מעשה ביאה וכמו שנתבאר. ולפי זה זה שכתבנו למעלה לחלק בין נזיר לטומאת מקדש, לענין הך דינא דשהייה כדי השתחואה תלוי ג״כ בזה, דאם נימא דבכניסת כולו אית ביה דין ביאה גם בשלא כדרך ביאה, א״כ הא נמצא דגם בביאת מקדש בטומאה ג״כ דין ביאה ביה בכניסת כולו, ושוה לנזיר להתחייב מדין ביאה, ובעל כרחך דהא דאיבעיא לן אם גמירי שהייה במזיד, הוא משום דכך היא ההילכתא דשיעור השתחואה, גם אם דין ביאה ביה, וממילא דקשה גם בנזיר אמאי מיחייב עלה לאלתר כקושית התוס׳, ובעל כרחך צ״ל דהא דצריך שהייה במקדש הוא ג״כ בהתרו בו אח״כ וכמבואר בתוס׳ שם, משא״כ אם נימא דכל היכא דבעינן דרך ביאה אימעיט שלא כדרך ביאה גם בכניסת כולו, א״כ שפיר י״ל כמו שכתבנו, דבנזיר דעיקר ביאתו האמורה בתורה היא בשלא כדרך ביאה, ע״כ מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר, משא״כ במקדש דבעינן ביה דרך ביאה, ע״כ גם בנטמא בפנים אין זה עיקר ביאה האמורה בתורה, וי״ל דחיובו הוא משום שהייה ואית ביה ההילכתא דשיעור השתחואה, וזהו דאיבעיא בגמ׳ אי גמירי שהייה גם במזיד אם לא וכמו שנתבאר. וע״כ נראה דזהו פלוגתת הרמב״ם והתוס׳ הכא, דהתוס׳ ס״ל דבכניסת כולו לעולם חשוב ביאה, וע״כ השוו הכא מקדש לנזיר, והרמב״ם ס״ל כאידך שינויא דגם בכניסת כולו מיפטר משום טעמא דשלא כדרך ביאה, וע״כ חילק הכא דבנזיר מיחייב עלה לאלתר בהתרו בו שלא יזיר, ובמקדש צריך שיעורא דכדי השתחואה גם בהתרו בו שלא יטמא, משום דהויא איבעיא דלא אפשיטא דמיפטר מספיקא. ועיין בחידושי הר״י ן׳ מיגש שכתב גבי בית המנוגע דהא דטמא בנכנס כולו אף שלא כדרך ביאה אין זה מקרא דוהבא אל הבית כי אם מקרא דולא יטמא כל אשר בבית, וזהו להדיא כמו שכתבנו לדעת הרמב״ם.